וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ. מה העניין כאן בפרשה, שאנחנו מתחילים עם המילה "צו"? מצד אחד כפשוטו הכוונה היא ציווי אלוקי, הרי יש לנו מצוות מלשון צווי. אבל זהו שלמדנו שמצוות זה מלשון צוות וחיבור, כמו שקרבן הוא מלשון התקרבות. אז מה העניין של המילה "צו". הרי צו משמעו הגבלת החופש, ואנחנו יודעים שכתוב "חרות על הלוחות" שאין בין חורין אלא מי שעוסק בתורה. והדברים לא מסתדרים לנו איך מצד אחד יש חופש ומצד שני יש צו. כפשוטו אפשר ליישב את זה ככה שצוים יכולים לבוא רק כשמדובר בסכנת חיים, אסור להכניס אצבע לשקע החשמל – זה צו, וזה ברור לנו גם למה. איך זה דומה? בעבודת המשכן יש הרבה מאוד אנרגיה וצריך לנהוג בזהירות. הכהנים צריכים להיות זהירים. איך אנחנו יודעים? מכיוון שבפרשה הבאה כתוב - וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה--אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם.  שמתם לב? כאן כתוב, צו את אהרן ואת בניו, ושם כתוב בני אהרן... אש זרה אשר לא צוה אתם. וצוה רשום עם ו' אחת בלי י' כמו צו רק עם ה' בסוף. ומה התוצאה? וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי יְהוָה. למה כל זה קרה? כי יש כאן עוצמות אדירות וצריך להיות זהירים.

אז הבנו שצו זה דבר נכון כשיש סכנת חיים, וזה מתחבר לנו קצת עם ה"צוים" של הממשלה כרגע. אבל מעבר לזה אומר לנו הזוהר, "אין צו אלא עבודה זרה". עבודה זרה??? איך יכול להיות.. זה פשוט שאם יש עלינו "צו" וזה לא עניין של חיים או מוות, זה אף פעם לא נגמר טוב. וכל משטר טוטליטארי היה כבר נחוש להוכיח את זה. בנוסף, אם אנחנו שמים על עצמנו הגבלות, ודרישות של בל יעבור. זה גם מקטין אותנו וגם מלחיץ. אני חייב ככה ואני חייב ככה ומה עם ככה. שימו לב כמה בעלי תשובה נופלים בזה, בפחדים האלו שצריך לעמוד בכל הדרישות – בכל הצוים.

לכן לפני שאנחנו בונים מגדלים דרישות בואו נחזור לבסיס, שעל כרחך אתה נוצר, אף אחד לא ביקש מאתנו להיוולד. זה שאנחנו פה, זה כי מישהו רצה שנהיה פה, הוא ברא אותנו, הוא רוצה בנו, והוא מחיה אותנו. אז קודם כל אפשר ככה לטפוח לעצמנו על השכם אנחנו עושים את רצון הבורא. הוא רצה שנהיה יצורים שאוכלים ושותים וישנים, ואנחנו עושים את זה. עכשיו על כל זה אפשר לבנות, אבל לא כי אנחנו בעונש, אנחנו לא קורבן... אנחנו לא מקריבים את עצמנו.. אנחנו משקיעים מאמצים ועושים מצוות כי אנחנו רוצים להתקרב לבורא. ביננו, יש משהו יותר טוב לעשות כאן? לדעתי לא. ההנאה הכי גדולה שאפשר להשיג היא רק שאתה מתדמה לבורא ועושה טוב לאחרים גם ככה, אז מה העקשנות. יש לנו אינטרס, זה מערכת יחסים, או ווין ווין או לוס לוס.

אז אנחנו קוראים את הפרשה ואנחנו רואים כאן בפרשה מבנה מיוחד. כתוב שוב ושוב בפרשה – "זאת תורת" – זאת תורת העלה, וזאת תורת המנחה, זאת תורת החטאת, וזאת תורת האשם, וזאת תורת זבח השלמים. ומה העניין, זה מזכיר קצת מה שהיה לנו בפרשת תצוה. שכתוב "ואתה תצוה" "ואתה הקרב", וזה לא סתם דומה. המילה זאת – מרמזת על ספירת מלכות. ספירת מלכות זאת הספירה התחתונה ביותר – לצורך העניין היא התוצאה של הכל. והעולם שלנו בעצם הוא ספירת מלכות התחתונה, אנחנו חיים את התוצאה. לעומת התורה, מרמזת על זעיר אנפין, ששת הספירות שמעלינו, וכשאנחנו מדברים על הצירוף זאת תורת זה אומר שחיברנו את התוצאה עם הספירות זאיר אנפין (כלומר חיבור לשלום ולקדושה) ואנחנו מוכנים להגיע אפילו גבוה יותר לספירת בינה. ניכנס לזוהר נראה מה יש לנו הפרשה, אנחנו קוראים את מאמר "זאת תורת העולה" ואני קופץ בין הסעיפים אנחנו בזוהר פרשת צו.

סעיף א' – בוא וראה עולה זו היא מעלה ומקשרת להיות הכל אחד, בקשר אחד, בשמחה. ומשום שעולה למעלה למעלה כתוב, זאת התורה שה"ס זכר ונקבה ביחד, דהיינו, ז"א ומלכות, שהם תורה שבכתב ותורה שבעל פה, לעלות באהבה.

יש לנו חיבור ואנחנו עולים למעלה באהבה. נקפוץ לסעיף י"א

יא' – רבי אלעזר שאל את ר' שמעון אביו, ואמר, הרי קשר הכל נקשר בקדש הקדשים להאיר. הדבקות של רצון הכהנים והלויים וישראל, עד אן היא עולה. אמר לו רבי שמעון – עד אין סוף, כי קשר ויחוד ושלמות הוא לגנוז בצניעות ההיא שאינה מושגת ולא נודע, אשר רצון כל הרצונות בו. אין סוף, אינו עומד להיודע.

בפרשה הקודמת דיברנו על כך שהקורבנות והמצוות מחברות את הכל, וכשהכל מחובר כראוי מתתקן השם י' ק' ו' ק'. שם הויה. שהוא תודעה של אהבה, והכרת הטוב, ואמונה בטוב, תקווה חירות שלום וכן הלאה. שזה גם השם שמהווה את המציאות שלנו, כלומר לבריאה יש תדר, וזה התדר. כשאנחנו מתחברים אליו אנחנו מתקשרים בקדש הקדשים להאיר ולהעלות עד אין סוף. רמת החיבור עוברת את ההיגיון. מה הכוונה, שהשכל שלנו יכול לתפוס רק מה שמוגבל ומוגדר. לכן לקב"ה עצמו אין שם, הוא אינסופי. ולכן אי אפשר לדעת אותו באמת, אפשר לדעת תיאורטית רק את הביטויים שלו. והשכל שלנו עם איך שהוא תופס את המציאות – יש לפעמים הרבה בלאגן. למה? בגלל עץ הדעת טוב ורע, כשטוב לי – רע לו. כשרע לו טוב לי. זו המחלה של המין האנושי משם הכל מתחיל. ולכן עץ הדעת טוב ורע נקרא גם סם המוות.

הרי מאיפה מגיעה התחושה של הקורבנות, היא מגיעה מתוך החשבונות המטורללים האלו, מה אבל אני כזה צדיק, למה לי רע ולאחר טוב. ולא אני מסכן כי ככה נולדתי, אני פחות טוב מאחרים בכך וכך ולכן אין לי ביטחון עצמי. ותמיד לאחרים יש מה שלי אין. כל החשיבה הזאת היא מסוכנת, ותמיד איפשהו מסתתרת לה מחשבה כזאת בין אם בתת מודע ובין במודע. ולפעמים אנשים ממש נכנסים לזה וזה מגיע לרמות של "מה פתאום כל העולם רשעים" "כל אחד חושב אך ורק על עצמו, ומצדו שימותו כולם" "כולם גנבים" כל מיני התבטאויות של אנשים שמעלות תהייה? כולם גנבים באמת? מאיפה המחשבה הזאת מגיעה? איזו דת זאת?

בשורה התחתונה אחרי שכבר, המראנו, ואנחנו עולים ומתקרבים לאינסוף, אין פה מקום של דעת, כי לא צריך, מקבל כדי לתת, למה? כי יש לי משהו יותר טוב לעשות? אני צריך להסביר למישהו למה אני לא פראייר? אכפת לי בכלל אם אני פראייר? תחייך תעשה למישהו את היום אז מה אם אתה לא צריך ממנו כלום. למה שלא תהיו שמחים סתם ככה.

וזה ההבדל בין הגישות עץ החיים, ועץ הדעת טוב ורע. סם החיים או סם המוות. וזה מחזיר אותנו לעניין של חיים ומוות.

קודם כל אנחנו יודעים טוב מאוד שאסור לעשות דברים מתוך עונש, מתוך חובה, כי אנחנו לא קורבן, אבל יש כאן עניין אחר.

בתוך המצוות מעבר לציוות גם צו רוחני, מה זאת אומרת? הכוונה היא שהאם יכול להיות שאני אחסוך מעצמי מצווה? מה אני השתגעתי?

האם יכול להיות שאני אוכל עכשיו משהו ואני לא אברך? אז מה עשיתי פה אם אני לא יודע להעריך את זה ולברך על זה. מה אני צריך את האטומים האלו בתוך הגוף שלי. איפה ההזנה הרוחנית פה איפה? אני בכוונה את הדוגמא הזאת כי אני מברך על אוכל כבר שנים וזה משהו שכבר נטמע בתוכי ואני נהנה מזה. בשאר המצוות אני עדיין לא שם, בחלק אני אפילו רחוק. אבל העניין הוא שבסופו של דבר צריך לזכור שזה משהו שהוא צו. אני לא אומר להתפשר על העונג הרוחני שאני חי. לא כי יש חובות, אלא כי יש לי דרישות מעצמי אני רוצה להתחבר לסם החיים. אז אני אגיד תודה, ואני אאיר פנים ואני אתן צדקה, לא כי אני רוצה להשיג קופונים או כי אני רוצה שיעריכו אותי. זה כי זה הכוח של החיות, משם הוא מגיע.

אחרי שיש את הגישה הזאת, אנחנו יודעים שכל המחשבות הרעות והגישות של הלחץ והפניקה את כל זה צריך להוציא מהחיים. איך אנחנו עושים את זה? אנחנו שורפים את כל השטויות האלו בהתרגשות. עם האש הפנימית שלנו, עם התשוקה לחיים הבלתי מתפשרת.

אז נמשיך לזוהר. סעיף ט"ו

ט"ו - ועל כן ניתן צד האחר הזה ביד הכהן, שכתוב צו את אהרון ואת בניו לאמר. ויש סוד כאן, כי העמדנו, שאין צו, אלא עבודה זרה. וכאן ניתן לו לשרוף את המחשבה הרעה ההיא ולהעבירה מן הקדושה. ואם תאמר צו את בני ישראל, (במדבר כ"ח, ב') אף כאן עומד ברשותם, שכל זמן שישראל עושים רצונו של אדונם אין הס"א יכול לשלוט עליהם. כלומר, שע"י עשיית רצון השם שורפים את הצדדים השלילים האלו.

י"ח – אשרי חלקם של הצדיקים בעולם הזה ובעולם הבא שהיו יודעים דרכי התורה והולכים בה בדרך אמת, עליהם כתוב, ה' עליהם יחיו.

חי – חי באמת לא סתם אוכל ושותה. עם ישראל חי עם ישראל חי, זה לא שיר על הקיום הפיזי של עם ישראל זה על התודעה שלנו.

כ' – זאת תורת העולה – פירוש אחר, זאת תורת זו היא כנסת ישראל, (כלומר ספירת מלכות התוצאה שבה אנחנו חיים) העולה, זו היא מחשבה רעה שהיא עולה על מחשבתו של אדם להטותו מן דרך אמת. היא עולה, זו היא עולה ומשטנת על האדם וצריכים לישרופה באש, כדי שלא לתת לו מקום להשטין.

ומשום זה על מוקדה על המזבח כל הלילה, מי הוא לילה? לילה הוא כנסת ישראל, (שוב ספירת מלכות התוצאה) שהיא זאת הבאה לטהר את האדם מאותו הרצון, (כלומר, יש לילה פיזי אבל יש גם לילה שזה מצב ללא אור, וזה מצב לא חיובי כל כך והוא בא אל האדם כדי שיעשה תשובה ויפסיק עם מידותיו הרעות, ועל ידי הכאב והתסכול שהאדם חווה בעקבות מידותיו הרעות והמעשים הרעים הוא רוצה להפסיק אותם)

שהיא זאת הבאה לטהר את האדם מאותו הרצון,

על מוקדה - לשרוף כל הס"א, כי מביאים אותם באש ומעבירים ממשלתם מן העולם. וכדי שלא ישלוט, צריך על מוקדה על המזבח כל הלילה, ואז נכנע ואינו שולט. כלומר, דווקא בזמן השלילי ובזמן שהדברים השליליים מתעוררים צריך לשרוף אותם ישר על מוקדם, וככה מסלקים אותן לתמיד.

וע"כ כשזה הס"א נכנע, עולה כנסת ישראל, שהיא רוח הקודש, כי עולה ומתעטרת למעלה, כי העליה שלה היא בעת שנכנע הכח האחר ונפרד ממנה.

אחרי שאנחנו מעיפים את השליליות לכל הרוחות אנחנו נשארים רק עם רוח הקודש ואז ממריאים וחיים כמו שאמרנו קודם.

סעיף

כ"ג – רבי אבא פתח ואמר, והאש על המזבח תוקד בו, שואל, והאש על המזבח תוקד בו למה? ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר למה? וכהן למה יבעיר עצים? השאלה נובעת מכיוון שכהן הוא מסמל את החסד, והבקר מסמל את החסד וכאן כתוב שדווקא הכהן בבקר בבקר ידליק אש שזה דין.

והרי למדנו שאש בכל מקום הוא דין, והכהן בא מצד ימין, והוא רחוק מן הדין, שהכהן אינו מזדמן בדין לעולם, וכאן צריך להבעיר הדין בעולם. שכתוב ובער עליה הכהן.

ומשיב, אלא כך למדנו, אדם הבא לחטוא לפני אדונו. הוא שורף את עצמו בשלהבת היצר הרע, ויצר הרע בא מצד רוח הטומאה, ולפעמים נודע קורבנו שבא מצד הזה, שצריך להקריב על המזבח ואינו כלה ואינו מתבטל אותו רוח הטומאה, בין מן האדם החוטא, ובין מאותו הצד שבא ממנו, אלא באש המזבח, שאש הזו מבערת רוח הטומאה, ומינים רעים מן העולם. ועל כן צריך שלא יכבו אותה לעולם, אלא אש תמיד תוקד בו, כדי שלא יתחלש הכח והתוקף שבה ויוכל לשבור הכח של תוקף האחר הרע, מן העולם. ועל כן לא תכבה. והכהן יסדר עליו אש בבקר בבקר, בזמן ששולט הצד שלו.

יש כאן כמה דברים גדולים.

אם הגישה הדתית הקתולית שאומרת שהאל יעניש אותנו על החטאים ועל המעשים, כאן אנחנו מבינים שאנחנו מענישים את עצמנו. אדם שחוטא הוא פוגע בעצמו. ואם קרה והוא פגע בעצמו ונכנס לתוך מצב של טומאה – של ייאוש, של תסכול. הדרך היחידה לצאת מזה היא באש של ההתלהבות. ולכן כדי שלא נגיע לשם, הכהן, שזה כל אחד מאיתנו, צריך להדליק את האש בבקר בבקר, איך שמתחיל היום מדליק את האש. ואסור שתכבה. דווקא בזמן שקל לנו צריך הכי לעוף עם הרבה תשוקה מוכנים ולוהטים ככה עם הרבה גחלים מבפנים לשרוף כל דבר שלילי שיבוא בדרך לקרר אותנו.

אז רק לסיום נשאלת השאלה איך מדליקים את האש? קודם כל יש לנו שלושה קווים מנחים – הראשון זה האנשים,

כדאי להיות ליד אנשים שיש להם "אש" – "אחי ישך אש", ולהדליק אחד השני – אהה נו המדליק נר מנר זה דולק וזה אהה יש לו גם שמה. נכון יפה מאוד אתה צודק.

השני זה לשמור על איזון, אחר כך כדאי להיות מוכנים, ולא להעמיס על עצמנו יותר מדי כדי שהאש לא תיחנק מצד אחד, וגם כדי שלא נשרוף את כל העצים מהר מדי. כן? כל אחד לפי יכולתו, בצורה מאוזנת.

ואחרון חביב הוא שחשות לעשות מה שאנחנו אוהבים ללכת אחרי הקריאות של הלב שלנו. אם אין לך חלום, אם אין לך שאיפה, אם לך קריאה, אז תהיה לך התלהבות?

וכמובן על זה - כל אחד והדברים שהוא יכול לעשות, הדברים שמעודדים אותו. הדברים שהוא אוהב. אבל לזכור להדליק את האש בבקר בבקר. וגם אם משהו השתבש במהלך היום, שומרים על ואהבת לרעך כמוך, מברכים פה ושם, מכירים בטוב. ואין ס"א – למה? כי כמו שאמר לנו הזוהר - שכל זמן שישראל עושים רצונו של אדונם אין הס"א יכול לשלוט עליהם...

שיהיה לנו בהצלחה חברים,

אשמח מאוד אם תשתפו את הפרק, מקווה שנהנתם ושאתם מוציאים את הטוב ביותר מהתקופה,

ונתראה בפרק הבא ?