יש מנהיג כריזמטי שהולך מלפנים וקורא "אחריי!" 
זו שיטת הנהגה נפוצה בתרבות המערב.
מי שנתפסים כמנהיגים בחברה שלנו הם לרוב דמויות שלוקחות מקום, שתופסות את מרכז הבמה, וזה בסדר גמור. 

רק שיש שיטת הנהגה אחרת. 

יש רועי צאן, כמו משה רבינו ודוד המלך,
המנהיגים הגדולים ביותר שקמו לעם ישראל.
הרועה הולך רוב הזמן מאחורי העדר. 
כך הוא רואה בעיניו את הצאן, ויכול לדאוג לצרכיהם.

ואולי מי שהיה מאחור, וצעד בעקביו יחד עם אלה שקשה להם, שהולכים לאט,
ולמד על בשרו את המצוקות הקיומיות של הצאן, 
הוא זה שראוי לצעוד קדימה ולהוביל.

נדמה לי שהיום אנחנו זקוקים לדמויות שהיו צריכות להכיר כל גדי, עז וטלה. 
להתמודד עם עקשנות של פרד. 
כי אולי דווקא מי שלמדו להוביל בשתיקה, מתוך קריאת הסימנים שבטבע, יכולים להוביל אותנו בעידן הרועש והאורבני של ימינו?

בגיל שש נגה דוד התחיל לרעות את צאן משפחתו בחבל גונדר שבאתיופיה.
בפרק החדש בפודקאסט "אמא אתיופית" נגה מספר על עלייתו לישראל
וכיצד הפך למנהיג צבאי וקהילתי, על בסיס שיעורי מנהיגות שלמד כילד בכפר.

הזדמנות ללמוד על עוצמה שבאה ממקום אחר, מחוכמה עתיקה של רועי צאן.
האזנה נעימה!